פוצ'ו: צדק ידע שאני כותב ספרים ודמותו של המורה שמילקיהו מופיעה בהם. גלריה/הארץ 1997

ללכת שבי אחריו

מאת רחל מיכאלי

פורסם בעיתון הארץ, מוסף גלריה, 27.8.1997

"כבר 25 שנה שדיצה אשתי אומרת לי, 'צדק, צדק. כל מה שיש לך בראש זה רק צדק", אמר הסופר ישראל ויסלר (פוצ'ו) כשיצא שלשום מבית הקברות, "והנה עכשיו אני משתחרר מהנטל". משה צדק, מורו ומחנכו של ויסלר בגימנסיה הרצליה בימים שלפני קום המדינה, ומקור ההשראה לדמותו של המורה שמילקיהו בספריו, הלך לעולמו בשבוע שעבר והוא בן 90.

לפני 25 שנה טילפן צדק לויסלר וזימן אותו לפגישה בביתו. "הוא התאושש אז מהתקפת לב ופחד שהסוף קרוב", מספר ויסלר, "אבל מה שהדאיג אותו במיוחד היה המחשבה שאף תלמיד לא יבוא ללוויה. הוא הראה לי רשימה של 48 תלמידים, וביקש שאתקשר ואזמין אותם בבוא היום".

אלא שהרשימה נשארה אצל צדק. רעיית המורה, הד"ר מרים צדק, אשת חינוך בעצמה, נכחה בפגישה, ונזפה בו על הבקשה ו"על שהוא מפריע לי בעבודה בשביל דבר כזה". צדק נאלץ לגנוז את הרשימה, ולא התקשר שוב לתלמידו. "בשנים שעברו מאז חזרתי בכל יום להציץ בעמודי האבל", אומר ויסלר, "כדי שאוכל לעמוד בהבטחה להביא תלמידים ללוויה גם ללא הרשימה".

לפני שלוש שנים התברר כי צדק סובל ממחלת אלצהיימר. ויסלר ביקש ממרים לשלוח אליו את רשימת התלמידים והחליט להקים את "עמותת מלווי צדק". הוועד, שהורכב מ-12 התלמידים הראשונים שאותרו מתוך הרשימה, עסק באיתור התלמידים הנוספים. היו"ר ויסלר גם נהג לשלוח אל התלמידים לשעבר תזכירים ובהם מידע על מצבו של המורה שהיה מאושפז כשלוש שנים בתל השומר. איתור התלמידים לא היה פשוט. ויסלר פירסם את הרשימה בעיתונים, ונעזר גם ברשימות שבידי התאחדות בוגרי גימנסיה הרצליה. בעקבות הפרסומים הגיעו לעמותה גם פניות מתלמידים לשעבר שלא מן הרשימה המקורית.

צדק, מסכימים חברי העמותה, לא היה גדול מורי הדור, אבל "לא כל מורה למתמטיקה היה מצליח ליצור איתנו כימיה כזאת", אומר הד"ר מיכאל ארנהיים. "היינו כיתת המגמה החקלאית, ולגמרי לא טלית שכולה תכלת. מדובר באתגר קשה למורה שלימד את המקצוע הכי שנוא".

צדק, בוגר הגימנסיה בעצמו, טכנאי רדיו בצעירותו ובוגר לימודי הנדסה, היה מקריח, נמרץ וקטן ("הצדק קטן כמוני", היתה אחת האמרות השגורות בפיו), שביקש את קרבת תלמידיו והיה איש השיווק הגדול של קופסת קק"ל בבית ספרו. "לא היה אפשר להישאר אדיש אליו, וכולנו הקשבנו לו בשיעור, גם אם לא הבנו כלום", אומרת גילה רקוץ', חברת העמותה, ובוגרת אחד המחזורים האחרונים של צדק בשנות השישים.

מדוע בחר צדק דווקא את 48 התלמידים לרשימת המוזמנים להלוויה? "זאת תעלומה", אומר ויסלר, "הוא אמר לי רק שאלה התלמידים שיהיו מעוניינים לבוא. לא היתה לו סימפטיה לתלמידים טובים דווקא. אולי הוא חשב שאלה האנשים שיזכרו אותו, כשהיה עוד במיטבו ובמלוא אונו".

לזוג צדק בן אחד, הפרופ' נחמיה צדק, היום כבן 60, המתגורר זה שנים בארצות הברית. לדברי ויסלר, "צדק לא היה יכול לסלוח לו על שלא חזר לארץ, ונוצר ביניהם נתק מתמשך". לבן נודע על מותו של האב מהזוג ויסלר. בלוויה נשא הפרופ' מרדכי אוריאל דברים בשמו, על הקרע הערכי בין האב לבנו, ועל האהבה שחש הבן לאב במולדתו התרבותית בניו יורק.

"שמילקיהו היה רציני מאד ובוגר. את כל השיעור הקדיש לבגרות וליתרונותיה… אנו ישבנו מולו בוגרים ורציניים ועקבנו בקורת רוח איך מחנכנו אינו מאבד אף דקת שיעור אחת לבטלה, ואינו פוסק מלהשקיע בנו מאמצי חינוך והכרת ערך בגרותנו. גם בהפסקה אחרי השיעור לא התבטל. בעזרת כפית עץ ואולר מושאל, טרח ועמל להסיר ממכנסי הצמר החדשים שלו את גוש המסטיק הרכרוכי שדבק בהם, ברגע שהתיישב על כיסאו" (מתוך "איה הג'ינג'ית").

דמותו של שמילקיהו הופיעה לראשונה ב"איה הג'ינג'ית", שפורסם במקור כסדרת סיפורים במעריב לנוער בשנות החמישים, ואחר כך ב"המורה הדגול שמילקיהו", ו"כשהמורה שמילקיהו היה ילד קטן", ובו עלילות ילדותם של המורה והמנהל חיליק חגב. "צדק ידע שאני כותב ספרים ודמותו של המורה שמילקיהו מופיעה בהם", אומר ויסלר, "אבל אני לא חושב שעלה בדעתו שזה הוא, עד שתלמידים שלו בגימנסיה התחילו לקרוא לו שמילקיהו. פגשתי בו במקרה ברחוב לילינבלום והוא שאל אותי אם אני כועס עליו, ואם אני לא יודע שהוא תמיד אהב אותי".

לפני שבועיים נשלח התזכיר האחרון לוועד: "זהו מכתב הבא להזכיר שעמותת המלווים עדיין חיה וקיימת, וכמוה המורה שלנו אינג' משה צדק. יצא לי השבוע לעבור בתל השומר ונכנסתי לראות מה שלומו. המורה ישב בתור לגילוח, אחרי שני זקנים וקשישה אחת. הוא ראה אותי, אך לא החזיר לי שלום. גוציותו הידועה קצת הצטמקה, אך שערותיו הלבנות עדיין במקומן בעוד ששפמו הקצוץ פרץ לצדדים כעומד להתחרות בזה של סטאלין. אשר לנו חברי העמותה, מספרנו היום קרוב לחמישים".

ביום חמישי שעבר מת צדק, וביום שני, לאחר שהוסדר מקום קבורתו לשביעות רצונה של מרים צדק, אשה צלולה וחזקה בת 90, נערכה ההלוויה בקריית שאול. המלווים היו בעיקר תלמידיו של צדק, מנהל הגימנסיה לשעבר, כרמי יוגב, וחברי העמותה לחקר עמנו שהקים צדק, העוסקת בחקר הפסיכולוגיה של העם היהודי בשיתוף אוניברסיטת בר אילן.

רוב הנוכחים לא נפגשו קרוב לחמישים שנה. לאחר סיום הלימודים, במארס 48', גויסו רבים מהם לחטיבת הנגב ולחטיבת יפתח, והם נפגשו שוב בכנס מחזור שערכו לאחר המלחמה. הפגישה השבוע היתה להם מעין פגישת מחזור מחודשת. הבנים נזכרו איך היה המורה צדק משליך גירים על תלמידים מנמנמים אחרי פעולות הלילה בהגנה, והבנות סיפרו איך רץ אחריהן במשך חודש שלם במחנה העבודה במקווה ישראל מחשש שיצרו קשר עם תלמידי המקום.

בדברי ההספד שלו נזכר אליעזר פומרנץ (פומי) מכפר סבא בחלוקת המבחנים האחרונה לפני סיום הלימודים, ובמה שצדק אמר ליענק'לה סימציס על תוצאות המבחן. "עוד גורנשיט אחד, עוד אפס אחד, היית מצליח לקבל מאה במבחן, משום שקיבלת עשר מתוך מאה". היום, הוסיף פומרנץ, סימציס הוא קבלן מצליח, ו"פאוזי, 'הגורנישט' השני של הכתה, הוא הפרופ' אמנון תדהר, גדול הכירורגים בתחום הווטרינריה בסין".

"והנה אתם כאן", סיים ויסלר את דברי ההספד שלו בלוויה, "ואצל המורה צדק למעלה יורדת בוודאי דמעה של אושר, כשהוא רואה שהתלמידים באו, ולא על חשבון הלימודים".